מכירים את זה, שאתם מחכים לתשובה, אפילו שאתם יודעים מהי? ואם לדייק, אתם יודעים שהיא תהיה 'שלילית', כלומר לא מה שהייתם רוצים - אתם יודעים שהקשר נגמר, יודעים שלא עברתם את המבחן או הריאיון, פשוט ידיעה פנימית, שאתם עומדים לקבל את התוצאה הלא רצויה. ועדיין, אתם ממש מחכים לקבל את התשובה, צריכים אותה. וכשהיא מגיעה, מאששת את הידיעה הפנימית, אנחנו עדיין כואבים, נשברים, מתאכזבים ממש! למרות שידענו כבר... אבל עוצמת התגובה גדולה כאילו לא ידענו.
לדעתי, הצורך שלנו בתשובה, באישור החיצוני, אפילו כשאנחנו יודעים מבפנים, הוא גם תוצאה של התרבות, שאנחנו גדלים בה - שתמיד יש מי שיודע יותר טוב מאיתנו, גם עלינו ועל הגוף שלנו. סוג של מחנכים אותנו להסתמך פחות על הקול הפנימי שלנו. אבל לא על זה אני רוצה לדבר איתכם, לא הפעם בכל אופן ;)
גם לא על זה, שאנחנו צריכים את התשובה, כי אנחנו בני האנוש מחפשים תמידית אחר ודאות ואנחנו לא חיים טוב, בלשון המועטה, עם חוסר ודאות. המוח שלנו מעדיף לדעת ש"מאה אחוז שלילי", על להישאר עם הסיכוי החיובי. (וייתכן, שהמנגנון הזה אף תורם לחלק מתחושת הבטחון בידיעה).
וגם לא על הנטייה שלנו לחשוב על השלילי כדי לעזור לנו להתכונן ולהיות פחות מופתעים, אם ה'גרוע מכל' יקרה. מנגנון הישרדותי נוסף שכזה.
הדבר שאני כן רוצה שנשים לב אליו, הוא שהכאב מהתשובה המאששת שמגיעה מבחוץ, הוא לא רק תוצאה של זה שהתשובה שלילית, הוא תוצאה גם של דעיכתה של התקווה.
באופן משעשע, האדם הוא דווקא אופטימי מיסודו ונטייתו היא לייפות את המציאות, בוודאי עם הזמן. שוב עניין הישרדותי - כלומר, אם לא נהיה אופטימיים, אז בשביל מה לרצות לחיות בכלל?!
וכל עוד לא הגיעה פיסת המידע, שמאששת לנו את מה שאנחנו לא רוצים, גם שביב התקווה הקטן ביותר, תוצר של הספק שאולי בכל זאת אנחנו טועים, יכאב מאוד, כשהתשובה תכבה אותו. כי באותו רגע, יש מעין ''אין תקווה'' ואנחנו לא רואים עדיין את האפשרויות האחרות ובטח לא את הטוב שיכול לצאת מהרע הזה.
מה אני בעצם רוצה לומר? מה חשוב לי שתדעו? ולמה? שאלות טובות. הרי אני לא רוצה שתאבדו תקווה מראש, רק כדי לא לכאוב כל כך, כשהיא אובדת. התקווה היא כח מניע מאוד חשוב לעבר המטרות שלנו, היא ניבוי חיובי במערכת העצבים שלנו, שמייצר מוטיבציה להמשיך לפעול (ולהתקיים!).
אז אני ממש רוצה, שתדעו שהתקווה הזו יודעת משהו! גם כשאנחנו יודעים, שהנורא מכל עומד לקרות. היא יודעת, שיש אור בקצה המנהרה, שיש עוד אפשרות, עוד טוב. גם אם אנחנו עוד לא רואים את זה ולא יכולים אפילו לחשוב על מה הטוב שייצא מזה. (דרך אגב, זה שיהיה טוב במשהו הרע, לא אומר שהרע הופך כולו לטוב וגם לא מבטל את הסבל או את הכאב שחווינו והיינו מעדיפים להימנע מהם כמובן).
והסיבות, שבשבילן חשוב לדעת את זה, הן הרווחה הנפשית והחוסן המנטלי שלנו. כי זאת הבנה ממש משמעותית ומשנה חיים, שכל הדברים הם גם וגם. שום דבר הוא לא 100% חיובי או 100% שלילי. (אני כותבת ואני שומעת אתכם צועקים עליי, "השואה הייתה חיובית? שבעה באוקטובר חיובי? מתים, חטופים, מלחמה?" אז לא, בוודאי שאלה לא דברים חיוביים! ואני לא יודעת למה החיים על הכדור הזה מכילים כל כך הרבה סבל, קושי, רוע, הרג ומחלות. יש לי כל מיני סיפורים, שאני מספרת לעצמי בנושא, יחד עם זה שאני מאמינה אדוקה ב-אין טעויות ביקום!). הרי ניתן לראות לאורך כל ההיסטוריה, שגם הנורא מכל הוביל גם לתוצאות חיוביות, אפילו מאוד. וכשנוכל לזכור את זה, נוכל לגייס את התקווה מחדש, גם כשמקבלים את התשובה הקשה. כדי שהיא תשמור עלינו, על האגו שלנו - יצר ההישרדות שלנו - שתשאיר אותנו פתוחים לספק וסקרנים! כי ככה האנושות גילתה ופיתחה ומצאה את כל מה שהיא גילתה ופיתחה ומצאה עם השנים. בשם ההישרדות והמענה על הצרכים ועל הרצונות שלנו, גם באפילות הגדולות, היה מי שהאמין ומצא את האור והוביל את כולם ליהנות ממנו.
נקודה מעניינת נוספת, היא שגם אובדן התקווה ברגע קבלת התשובה נחוץ. ויש לו גם פן חיובי, כי זה מה שמאפשר לנו לשחרר (את מה שנגמר ולא צלח), כדי לעבור הלאה ולמצוא מה כן ואיך כן אחרת.
והסיבה נוספת, שאני משתפת אתכם בזה, היא שאני סקרנית לקרוא איך זה עובד אצלכם. מה אתם מרגישים כשאתם יודעים שהרע עומד להגיע? ומה כשאתם מקבלים אישור למה שידעתם? ואיך אתם ממשיכים משם?
וגם - מה קורה איתכם, כשאתם יודעים שהתוצאה החיובית בדרך (וכמובן עדיין מחכים לתשובה שמאשרת את הידיעה)? למשל, יודעים שהתקבלתם, יודעים שהקשר יימשך, שהדברים יסתדרו, אפילו שסוער עכשיו, שתחלימו ותעברו את התקופה הקשה ואז מקבלים את האישור שצדקתם, שיהיה טוב. מה קורה לתגובה שלכם? האם השמחה או הכרת התודה או ההקלה גדלות? קטנות? לא משתנות? כל התשובות נכונות? ספרו לי!
אני חוקרת תקווה.
צריך הרבה ממנה בימינו.
פשוט ❤️ וזה עובד לי כי מכיר אותך 🤩