"תרצי קבלה?", "כן! בבקשה :)"

או קבלה לא דיגיטלית, אבל ידידותית לסביבה

בימים האחרונים אני מגלגלת בראשי את המילה קבלה.

לא זאת, שמקבלים בקופה אחרי שמשלמים וגם לא זו של משהו מוחשי.

אלא את זאת, שהיא ההפך מהתנגדות פנימית. זאת שהיא האיכות, היכולת להיות עם הדברים כמו שהם. (מודה שגם אני מרגישה התנגדות, כשאני כותבת את המילים האלה - "להיות עם הדברים כמו שהם").

אז נשתמש ב - מה היא לא - שלדעתי, אלה הדברים שאנחנו מתנגדים אליהם באמת - כדי להבין

מה היא כן:

1.קבלה היא לא ייאוש, או הרמת ידיים - כשמשהו או מישהו לא כפי שהיינו רוצים, או כשאנחנו במצב שלא טוב לנו, לקבל את הדברים כמו שהם עכשיו, לא אומר, שאנחנו מסכימים, שכך הדברים ימשיכו להיות וגם לא שאנחנו מפסיקים לפעול להשגת צרכינו, רצונותינו ומטרתינו.

זה רק אומר שכך הם הדברים עכשיו ושאנחנו פשוט מכירים בהם, כמו שהם. נהיים מודעים לעובדות, בלי פרשנויות - יום שלישי, בוקר, קר, גשום, פקוק, אני מאחרת, בן זוגי היה טרוד בבוקר, חסרה לי תשומת הלב שלו.

2. היא גם לא ביטול עצמי - היא רק מפסיקה ויכוח ומריבה עם המציאות, שכידוע, תמיד מנצחת.

(לדעתי, היא גם מפסיקה ויכוח ומריבה, מהסוג שרק מחריף את המצב עם האחרים שקשורים להתנגדות שאנו חשים).

בתמונה: הסערה המתקרבת, ששינתה את תכניותיי להיום

זה שאני ''אריב'' עם מזג האוויר או אתנגד לזה שחם מאוד באוגוסט או סוער היום, לא ישנה אותו, רק יגרום לי להיות עצבנית וישבש לי את היום עוד יותר. ואם אני אתלבש בהתאם, אני אוכל לחיות איתו יותר בשלום ושיהיה לי יותר נעים.

אז כשאנחנו מוצאים את דרכינו לקבל את הדברים כמו שהם, זה אומר שבמקום לבקר את עצמינו, את האחר, את המצב, או לצאת בצדקנות לוחמת בתואנה ש''זה לא אמור להיות ככה'',

אנחנו בעצם מתפנים להבין

מה קרה/קורה לנו,

מה אנחנו מרגישים עכשיו,

מה היינו רוצים במקום,

מה הצורך שלנו עכשיו בעקבות מה שקרה.

זה מאפשר לנו לזהות מה יכול לעזור לנו,

איך אנחנו יכולים לתת מענה לרצונות ולצרכים

ולזהות מה בתחום האחריות שלנו והיכולת שלנו ומה לא.

לפעמים נגלה שהדבר הטוב ביותר הוא דווקא לעשות כלום ולפעמים זה יהיה למצוא מקום ודרך הולמים לפרוק את הרגשות שלנו, מבלי "לשבור את הכלים".

למעשה, במקום ביטול קיבלנו פה הרבה מקום... וגם על הדרך חסכנו הרבה אנרגיה על התנגדות ולחימה של פול גז בניוטרל!

כי את הנעשה אין להשיב, אבל כן ניתן ללמוד ממנו ולשנות בעקבותיו, אם רוצים, את מה שרוצים,

בהווה ובעתיד. וכך גם משתנה ההרגשה שלנו כלפי מה שקרה.

3. היא בוודאי אינה לגיטימיזציה של התנהגויות פוגעניות - כלפינו וכלפי אחרים.

זה לא לתת את הלחי השנייה, אלא למצוא את הדרך הנכונה לנו להגדיר את הגבולות ולשמור עליהם, בצורה שמכבדת אותנו ואת כל הנוגעים בדבר.

כנראה שאתם אומרים לעצמכם עכשיו, הכל טוב ויפה, אבל איך עושים את זה??

אם כן - תמשיכו לקרוא, אני אחלוק איתכם כלים שעוזרים לי ואם לא - דלגו לסוף:

1. הספר ''כשהדברים מתפרקים'', מאת פמה צ'ודרון. הוא על השידה ליד המיטה שלי. כן, גם עכשיו במסע. ואני קוראת בו שוב ושוב. מהתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, פרקים נבחרים, איפה שהוא נפתח.

כל דרך עובדת לי איתו ואני כל הזמן מבינה ולומדת ממנו משהו חדש.

2. להאט, כלומר לזוז רגע מהמצב שאני נמצאת בו ולהתבונן פנימה - כדי להבין מה קרה/קורה לי,

מה אני מרגישה, מה אני צריכה, מה אני יכולה לעשות ומה לא.

אני עושה את זה לפעמים במחשבות, אבל זה הרבה יותר קל בכתיבה, כי הכתיבה עושה את התהליך קצר ומסודר. זה משפר מאוד גם את ההכרות עם עצמינו ומאפשר הבנה טובה יותר.

3. אני נושמת לאט ומזכירה לעצמי, שהכל משתנה. הכל בתנועה, משפיע ומושפע :)

אז אולי יש דברים נוספים שמעוררים בכם התנגדות או קושי בהקשר לקבלה,

אולי אתם יכולים להאיר את עיני בכלים שעוזרים לכם לתרגל אותה

ואולי אתם חושבים אחרת לגמרי ולא מסכימים - אפילו מתנגדים - למילותיי!

בכל מקרה, אשמח לקרוא אתכם!

ולקינוח - קבלה היא מצב מנטלי שעוזר גם באירועים גדולים יותר,

כמו ה-7.10.23, מלחמה, חטופים, הרוגים - אודי כגן מסביר לגבי זה יותר טוב ממני.